אחרי השחיטה

אלה שבתיהם נמצאו בגבול הגטו המסומן, רצו לראות האם נשאר משהו מרכושם, כך החלה הבהלה. כולם רצו להספיק להעביר מה שיותר. כל זמן שהאדם בחיים יש לו צרכים, למרות ששום רכוש לא יעמוד בהשוואה לחיים. המתים גמרו כבר אם צרותיהם, לנו שנשארו בחיים חיכו צרות על גבי צרות. כל בעלי המשפחות אצו רצו אחרי רכושם. אני שנשארתי רק עם בתי, ממררים בבכי. היא אומרת לי אבא אל תבכה, אני מחזיר לה באותה לשון. שנינו ממשיכים לבכות, איננו יכולים לזוז, כי כושלות רגלינו. ארבעים ושמונה שעות עברו עלינו ללא טיפת מים שבאה לפינו, חוץ מדמעות עינינו. כוחותינו תמו למראה בתינו הריקים שברחוב מיכאלישוק, הנמצא בתחום המיועד להיות הגטו. כולם עוד קנאו בנו על שביתי נמצא בתחום המיועד לגטו, שאיני צריך לעמול ולהעביר חפצים. אבל מה נשאר לי מביתי ומה נשאר לי ממשפחתי היקרה מלבד בתי. ברחובנו רעש ומהומה, כל המגיע מחפש לו פינה ומקום לגור בו.

כל המשפחות שניצלו לא היו שבורים כמוני, רובם היו מהפליטים שהגיעו לעירנו. הם רצו עם חבילות על גבם, כי רצו להעביר כמה שיותר מרכושם לגטו. בין הנכנסים לגטו, החלו מריבות על תפישת מקומות נוחים יותר. הלא סבלו מספיק. הפליטים רצו מקומות טובים יותר, כי מספרם רב יותר. מבין חמש מאות שישים ושתים הנפשות שנכנסו לגטו, מהם שלוש מאות שמונים ושניים היו פליטים.

כאשר הגענו לביתנו אני ובתי, התחלנו מחדש לצעוק, לבכות ולילל. היכן המשפחה, אשתי האהובה. בתי אלקה הקטנה המוצלחת, חותנתי הטובה וגיסתי, אשר איתן חייתי בבית זה מעל שלושים שנים מחיי. ברגע זה הבנתי שבתי הבינה טוב ממני, כאשר החלה לבכות כשעזבנו את ביתנו. לבה ניבא לה שיותר לא תחזור לראות את ביתנו. מה שנשאר לנו היה רק לזעוק "שמע ישראל". לחצר נכנסנו בכוחותינו האחרונים, נגשתי למקום שבו שמה אשתי את המפתח, לא העזנו לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה פנימה. כך עמדנו וחיכינו כאילו אהובינו יצאו לקראתנו.

שכנים הגיעו לנחמנו, כיצד יכולנו להתנחם כשכול משפחתנו נכרתה. בעוד שראיתי אחרים שהצליחו לאסוף את משפחותיהם, כולל קרובים. זה שנשארתי בחיים לא ניחם אותי, רק הגביר את כאב לבי. סוף סוף עזרנו אומץ ונכנסנו לתוך הבית, שוב פרצתי בבכי ונהי ובתי ניסתה להרגיע אותי. לא הספקנו להירגע ממאמץ הכניסה לבית הריק. נכנסו לביתי ארבעה נאצים רוצחים, הם שואלים אותנו "מה אתם עושים בבית", למה נשארתם וכו'. אמרתי להם שרק עכשיו שוחררנו מבניין הגימנסיה. ואז שאלו האם רק אנחנו שוחררנו, עניתי כולם שוחררו. הם לא האמינו לנו.

הם חשבו שברחנו מהשוק ואז החלו בחיפוש בארונות שמא יש אוצרות. כאשר לא מצאו כאלה, לקחו סתם דברים שנראו להם והלכו. לאחר שהרוצחים הנאצים הלכו, באו השכנים בריצה לברר, מה הם רצו ועשו אצלנו.

כיוון שבכל בית השתכנו מספר משפחות, באו גם אלי ממשפחת אופוציאנר ובקשו להשתכן אצלי. אנחנו הכרנו אותם קודם. היא אישה מסודרת וגם בעלת בית למופת. גם קיוויתי שתשגיח על בתי, וממנה תלמד הלכות בית. כי עד עתה לא עשתה זאת. מי שניהל את ביתי היו הסבתא רחל-לאה ואשתי. עכשיו כל עול ניהול הבית צריך יהיה להיות על שכמה. גם משפחת חישין מפוהולנקה הגיעה אלינו, תחילה הם עברו לברנוביץ לאחר מכן לגטו בנייסוויז. הם היו קרובי שכננו. פונה אלי חישין רבי משה הרי הבטחת לי דירה. שני אלה חישין ואופצינר רבים ביניהם על זכות הישיבה בביתי. לבסוף נשארו האופיצינרים. מכיוון שביתי היה מרווח, הכנסנו עוד שלושה בחורים פליטים.

בבית הגדול היו לי תשעה שכנים, בבית הקטן גרה משפחה בת ארבע נפשות. לפתע נזכרתי שמחותני רבי חיים שבת ז"ל נשאר בביתו, רצתי אליו לקחתו אלי, הגעתי ללא נשימה לקרבת הבית, שם פוגש אותי המהנדס פאפ ומבקשני לעזור לו בהעברת חפציו. עניתי לו שזאת צריכה להיות אחת המצוות "עזור תעזור עמו", אבל אני צריך לקחת את מחותני. הוא אומר איחרת. כאן הבנתי שאבדתי את ידידי הטוב ביותר ואיש נלבב מאד. התחלתי להתעניין בגורלו ומה קרה לו, סופר לי שעוד אתמול ביום השחיטה, באו אל ביתו שוטרים גרמנים וקראו לו לצאת החוצה. למרות הבקשות והתחנונים של הגויים, והבכי של הגויות, בניסיון להמיס את לבם הערל של הגרמנים ,שישאירו אותו, שום דבר לא עזר. הגרמנים העלו אותו על רכב והובילו אותו לגיא ההריגה.

תמיד נזכור בייננו את הקדוש רבי חיים שבת, כאיש ישר וכעושה טובות לשכנים ולכל אדם. תנצב"ה

קטע מתוך יומנו של ר' משה לכוביצקי הכהן, כפר עציון תש"ז 15.7.1947