השיבה הביתה

לאחר ימים אחדים פניתי לעירי ניסוויז'. ברגל הלכתי, יצאתי מהיער.

נטלתי את חגורי ונשקי ופניתי לכיוון קלצ'ק ומשם לעיירתי. חלק מהדרך עשיתי בעגלה וחלקה ברגל.

במגפיים ובגדים מהיער, כשנשקי בחגורתו תלוי על כתפי במאוזן וידי לופתת את הקנה צעדתי במבואות העיר.

לבי היה מלא. ידעתי שאני הולך לבית קברות. ידעתי אף את שמות היהודים שאפגוש. הם מועטים. ניתן לספרם על אצבעות הידיים.

עברתי את בתי חרל"פ, אנגילוביץ', התקרבתי לאגם השקט, המקסים, הלב היה אטום ליופיו ולמראה הארמון שמעבר לו.

השקט הכה בתדהמה. הכול עומד כמו לפנים. כלום לא השתנה. כאילו ניתן לקפוץ אל מעבר לסוף, או למימי האגם, כמו שהיינו קופצים בימי ילדותינו.

עברתי את שער החומה של ה"ניי-שטאט" (ה"עיר החדשה"). לא היו אנשים ברחוב. פניתי ימינה לקצה רחוב פילסודסקי, המלא בניינים יפים. היה זה יום ראשון בשבוע, בשעות הבוקר. צעדתי במדרכה השמאלית של הרחוב. קהל גדול של אנשי המקום, צעירים ומבוגרים הלכו במדרכה שמעבר לכביש, לכנסיה הקתולית שבקצה הרחוב ולכנסיה הפרבוסלבית שעמדה באמצעו, לא הרחק מביתי.

צעדתי הישר, לא הסיבותי ראש לצדדים.

אני יחיד במדרכה הארוכה והריקה, כמעט, ו"הם" כולם, מולי במדרכה השנייה, - כאילו ידו של מישהו כיוונה את התנועה.

צעדתי הישר כשידי אוחזת בקנה, זקוף, עצוב וגאה.

רגע היה נדמה לי שצועדים אתי רבים, הרבים שלעולם לא יצעדו.

הרבה מבטים ננעצו בי, חשתי בהם, כדקירות-מחטים הם נתקעו בפני. הם הכירו אותי יפה.

הרבה קריאות-תמיהה שקפאו בקריאתן: "חי ?" "המורה ?" "פרטיזן ?" "הם עוד חיים ?" לא הסתכלתי עליהם.

הרגשתי כאילו אני הולך אחרי ארונו של חבר, לוחם יקר.

קרבתי לביתי, מרחוק ראיתיו – עומד על תילו.

בנין "מכבי אש" ה"בולבאר" מאחוריו עמדתי במדרכה שמעבר לכביש מול הבית שלי. בית הורי ואחי. בית משפחתי עם ה"גאנעק" הגבוה.

ידעתי שאי אינו מחכה לי בתוכו, אך בלב לחשה תקווה רפה אולי יקרה הנס והחלון יקרע, דלת תפתח ומישהו יצעק" שלום! נס לא קרה.

דמעה נתקשרה בעיני. הרגשתי כורח ללכת פניתי לעבר העיר בצעדים חפוזים. באתי לשני הבתים בהם התגוררו יהודים.

הפגישה עם ר' משה לחוביצקי ועם פריידל-חדוה בתו, דוד פרפל, אלקה רעייתו ובני משפחת דמשק, הייתה נרגשת.

עמדנו דוממים שטופי דמעה.

יצאנו אל הקברים. דוממים הלכו לשם דוממים עמדנו במקום ודוממים חזרנו, קומץ קטן של יהודים. לא היה כוח לבכות.

יצאנו לגטו, עברנו ליד תלי האפר שבו והם נשארו והם נשארו כפי שראיתים אותו בוקר השכם עם צאתנו.

מתוך "עיר ויער במצור", שלום חולבסקי, 1973.