דודתנו ליבה-חמדה

מעטים היו בעירנו מלומדים, בשביל השכלה גבוהה צריך היה לנדוד למרחקים ולרוב כבר לא חזרו אחרי שנות הלמודים לעיר הקטנה שעל גבול פולין ורוסיה. ליבה דודתנו האהובה מכל, כאחות לנו, הייתה בת הזקונים, הצעירה בין בני סבתא רחל-לאה והקטנה בקומתה במשפחתנו. שערותיה פשתן, צמותיה עבות, דקיקה כולה ושקדנית. לימודיה היו בשבילה משחק יפה והיא התמסרה להם בתשוקה. נגמרה מלחמת העולם הראשונה, עירנו הביילורוסית עברה לתחומה הפולני של המדינה ולימודיה של ליבה נקטעו. לא עוד לימודים בשפה הרוסית, לא עוד המשך הילדות הטובה והיא מתחילה לעבוד בבית מרקחת, הן זה היה כיוון לימודיה.

השנים עוברות ושוב מלחמה בשער, עיירתנו עוברת פעם נוספת לרוסיה ושוב הופכת הרוסית לשפה הרשמית, ליבה שמצליחה להשלים לימודיה הייתה המלומדת של הבית, גמרה לימודי רוקחות באוניברסיטה ואפשר להגיד שהיא סגננה את ביתנו כבית של לומדים ומלומדים. היא כעת רוקחת מוסמכת אך אושרה עדיין רחוק. עובדת, פעילה בתנועת "החלוץ" ושואפת לעלות ארצה, צעירה מבטיחה ובת מסורה.

ב-22 ליוני 1941 החלו הנאצים הפראים לעבור את הגבול הפולני, אל הטריטוריה הסובייטית. משעה 4 לפנות בוקר החלו לפנות את מפקדי הצבא האדום. אשר גרו בדירות האזרחים, אל מחנות הצבא. וכך אחר חצי שנה של טרור בלתי פוסק השעה המיועדת ליציאה לכיכר השוק הגיעה, המשטרה היהודית החלה לעבור ברחובות העיר ולזרז את היהודים לצאת מהבתים לקראת מזלם הטוב.

שישה יצאו מביתנו לבושים במיטב בגדיהם, בראש צעד אבינו משה לכוביצקי כשלצדו אימנו אסתר רבקה מאחוריהם הלכו סבתא רחל-לאה וביתה, דודתנו האהובה ליבה-חמדה. סגרו את המצעד אחיותינו חדווה ומאחור נגררה נשרכה אלישבע בת החמש עשרה ממררת בבכי כאילו ניבא לה ליבה שלעולם לא תחזור עוד לביתה וכל הניסיונות לשכנעה כאילו אין הדבר נורא ועוד מעט יגמר הסיוט ויכלו לחזור הביתה עלו בתוהו. ואכן דווקא הצעירה הבינה טוב יותר לאן מוביל אותם מצעד המוות. עוד באותו יום חיסלו הנאצים ומשתפי הפעולה איתם את רוב רובה של יהדות ניסוויז' ורק אבא וחדווה שרדו ממשפחתנו לספר את קורות אותו יום.

שחיטת יהודי ניסוויז' גמרה את כולם וכך עלו לגרדום מביתנו סבתא רחל-לאה, דודתנו האהובה המלומדת בשיא פריחתה ליבה-חמדה, אמנו היקרה מכל אסתר-רבקה ואחותנו הקטנה היפה המוכשרת אלקה'לה שקראנו לה אלישבע והיא רק ילדה.