הגן של סבתא רחל-לאה
בבעלי גני ירק רבים התברכה שכונתנו – רחובנו. וכי מי לא היה לו כברת אדמה ע"י ביתו ויעבדה בזעת אפיו. את כל לבלוב הירק שלו מלווה היה בוקר בוקר בעין דומעת ובגב כפוף מוציא את המיותר, את עשבי הפרא ומחכה שהאדמה תיתן יבולה, שהמלפפונים צורה תהיה להם, הבצל עסיסי ותפוחי האדמה גדולים וכך כל ירק וירק שלו ימצאו קונים. את ענני הגשמים ליוו בחרדה פן חס וחלילה ירד ברד, וכי לא קרה שכל העמל שהושקע לשווא היה, הברד היכה בזעם בענפים הרבים, את הפריחה הוריד וכל השדה המעובד נותר בשיממונו. ועל כן לכל אחד מהירקנים פרנסה מהצד הייתה לו. זה היה יודע תורה ומלמד ילדים ואחר היה בעל מלאכה וכך התקיימו משפחות אמנם בדוחק אבל בכבוד.
גדול הירקנים ברחובנו היה דודנו ליפא. אמנם דוד לא היה אלא קרוב רחוק מצד אימא אבל הדרת פניו דרשה לקרוא לו בשם דוד. לא התאימו לו המגפיים הגדולים המכוסים בבוץ דביק כי מהודר היה בקומתו ותמיד הקפיד בתלבושתו שעליה דודה מאשה הייתה ממונה והן תמיד בראש דאגותיה היה מראה מכובד. מהבוקר כבר מקושטת בשעון זהב (אולי מוזהב) על חזה וסרט קטיפה דק על צווארה, ברוב חן נשאה את עצמה מהמטבח לחדר האוכל היכן שקיבלה את הכפריים במילה טובה ובכוס חמין. היא הייתה קונה מהם את תוצרת הכפר ומוכרת את הירקות מגנו של הדוד ליפא. מבית חסידים עשיר הגיעה דודה מאשה להיות לאשתו של האלמן הנאה ושלשת ילדיו. חלק מפרנסת הבית על כתפיה ולא קל היה להיות תמיד בחסדי שמיים, לזרוע ולצפות לתנובה מוצלחת. דוד ליפא היה ראש הירקנים ולו גני הירק הגדולים על אדמתו הפרטית.
סבא לייב-אלי (אריה אליהו כפי שקראו לו לתורה) היה ירקן מסוג אחר, הוא היה חוכר אדמות ומגדל ירקות לאו דווקא בפרוורי עירנו. היו לו גנים בקרבת פרוסיה המזרחית או פומרן, שם תחת השגחתו היו פועלות גויות עובדות ימים ארוכים עד שגדלו המלפפונים אותם היה כובש בחביות ושולח עם הנהרות לגרמניה. לאזן את פרנסתו היה גם חוכר גני פרי על תנובתם ומוכר את התפוחים האגסים ויתר הפרי. בסתיו היה חוזר הביתה שבע ויגע ולרוב מרוצה מעמל כפיו.
אשת חיל הייתה סבתנו רחל לאה, אישה נאה עד מאד ופעלתנית. מילדותה גדלה בבית ירקנים, ולדבריה כבר בגיל צעיר קבלה כברת אדמה לזרוע ולשתול לפי הירק שנבחר על ידה ולעבד את גנה. בבוקר השכם כבר עמדה על רגליה ותוכנית עבודתה איתה. לנקש לעשב וכה, את כולנו הכניסה בסוד עבודת הקודש שלה וכשתנובת גנה איתה, לא פעם היינו לה לעזר בספירת המלפפונים לשקי הגויים הקונים, להוצאת הזרעים והכנתם לאכסון לאביב הבא וכן בהוצאת הפרגים קטיפתם וייבושם.
ואם לא די לסבתא רחל לאה בגנה שלה, הייתה לה לזה עוד מחלבה ובה עשתה בידיה הזריזות חריצי גבינה לרוב וחמאה רכה וריחנית. רצו בעלות הבית שמנת הגיעו מוקדם לסבתנו וקנו את שחפץ ליבם ישר ממכונת ההפרדה של החלב. שניים כאלו עבדו בחדר המחלבה, השמנת לחמאה והקרם למכירה. את מי הגבינה הייתה מוכרת לבעלי הפרות להשקות את בני טיפוחיהם. הן כמעט לכל בית הייתה גינה ורפת קטנה בה או סתם מחסן ואין כאישה היהודייה היודעת לעמוד לימין בעלה זה הלומד תורה או עוסק במלאכה והיא לעזר כנגדו נושאת בעול הפרנסה.
ירקנים לרוב היו ברחובנו האהוב רח' מיכאלישוק או רח' העמלים כפי שכינוהו הרוסים אבל שני אלו היו הידועים גם כמושכי העול וגם כמשמרי הידידות עם שכננו הגויים. שום דבר מזה לא עזר להם בעת צרה כאשר כל יהודי עירנו הוצעדו בסך לעבר קבר האחים.
