המתיחה

ערב שבת, בתיה אחותי ואברהמ'ל ברזין שכני וחברי ובנוסף לזה ידידינו אלי פרפל וליברמן מ"פריהייט" (תנועת דרור) ישבנו בחדר-המאפייה של הברזינים, חם היה שם, השולחן מכוסה בסדין לבן וכך גם הערבה.

המאפייה הייתה חלק מהבית שהצטמצם, העיקר הפרנסה והמשפחה גדולה צריך פת לחם, עבודת הורי חברי קשה, מתחילה עוד טרם הנץ השחר ועזרו להם הבנים. אנו הצעירים אני, בתיה אחותי והבנים מדרור-פריהייט אהבנו לבלות בחדר המאפייה, חמים ורחוק מעיני ההורים שבגמר עבודתם לא נכנסו לחדר זה.

באתי שבתית, חולצה לבנה עם צווארון מלחים, חצאית עם קפלים מוכנה לטיול והנה הם בוויכוח קולני, רוצים לשתות לימונדה ואין מים טריים בחבית. מי ייצא ילך ויביא כשזה שבת בערב, לצאת לבאר של השוק איפה שלוקחים את המים הטובים לשתייה, נדרש ללכת לשם וזה מקום המפגש לצעירי העיירה שיתחילו לשאול ולדרוש. לא רצו בחורינו, לא נעים כעת לצאת עם דלי ולהניע את ה"פומפה" לעיני כל המטיילים ברחוב הראשי.

בתיה יושבת ושותקת, הן היא בוודאי לא תלך, שיריבו ביניהם הבחורים. נכנסתי אני הצעירה מכולם והתערבתי, אין על מה להתווכח, הצעתי מיד שיש מוצא בבאר של בית הקברות בחצר של ה"הייפל" כלומר באחוזה (רדז'יוויל) שם המים הכי טובים הדרך לשם קצרה ורק צריך ללכת כמובן ולרצות להגיע לשם בלילה. כשבית-הקברות היהודי מעבר לגדה הזכירו לי את זה תיכף הנוכחים. "אז מה, שאלתי, אתם מאמינים בשטויות, האם לא הולכים לטייל על יד בית-הקברות הנוצרי, האם מתנו אחרים?".

מי איתי? הס, שקט הנערים לא זזים ממקומם. ואחותי אומרת "מוותרים על הלימונדה" אך אני מתעקשת. גיבורה גדולה ענו לי הבנים, לכי אם רצונך בכך. מצב לא נעים, לא חשבתי על כך, מפחיד ללכת לבד, צריך לעבור את הסימטה הצרה שכל הגויים בנו את בתיהם שם, הקירות אטומים, החלונות פונים לחצר על מנת שלא לראות תמיד את לוויות היהודים. פנסים אין שם ויש צורך לחצות את הרובע הנוצרי, להניע את העגורן של הבאר למלא את הדלי ועכשיו לחזור. אבל כבר לא הייתה לי דרך נסיגה וייתכן גם שבאמת לא פחדתי, לא אדע כעת להגדיר את הרגשתי אלא במילה אחת, "לא נעים".

לקחתי את דלי הפח ואני יוצאת, מה אמרו שם מאחורי גבי לא אדע. הגעתי לבאר, שאבתי דלי מים ואני חוזרת.

בחושך אני מבחינה בשלש דמויות עטויות סדין לבן ואולי זה קיטל (גלימה מאידיש), אני הולכת בשקט. עשיתי לי חשבון שלושה, הן זה מספר הבנים בחדר-המאפייה. ישנם רגעים שהמחשבה עובדת במהירות הדרושה. זה תעלול החלטתי ואני מתקדמת. אני כבר באמצע הסימטה, הדמויות מתקרבות, את הפנים לא רואים, עטופים בתכריכים לא אומרים מילה והנה הם כבר לידי. "אתם רוצים לימונדה או שאשפוך עליכם את המים" אמרתי בקול והם כלום, כרוחות רפאים זזים קדימה ועוברים על פני.

המשכתי, אני כבר ברחובנו מיכאלישוק, נכנסתי למאפיה והדלי מלא. הבנים ובתיה יושבים כאילו כלום אך נשימת הבנים מהירה מדי ואולי סתם דמיינתי. אני לא סיפרתי דבר וכך גם הם, הבנתי שלא יתוודו, התביישו כנראה ואני את סודי שמרתי. שתינו למונדה. "שרה'לה קחי עוד כוס, הן את הבאת את המים" כך ניסו הבנים לשדלני. סירבתי באומרי "אז מה – זו לא גבורה גדולה" והסוד נשמר עד היום. הבנים השניים אלי פרפל וליברמן נרצחו בידי הנאצים בגטו ניסוויז'. בתיה אחותי ואברהם ברזין הגיעו לישראל.

מעולם לא הזכרנו את המקרה אבל מאז כשצריך היה ללכת למקום כלשהוא ואני התנדבתי לצאת, תמיד נמצא מישהו שהתלווה אלי. לא אגיד שמעולם לא פחדתי. כל כלב קטן יכול היה להפחידני אבל עם בני אדם תמיד מצאתי שפה משותפת.