זכרונות ילדות
אפשר גם אפשר לאהוב את הבלתי נסבל.
תמיד אזכור את הכפר הציורי על הגבעה, הנמצאת כאילו שלא במקומה, במישור האין-סופי הנמשך רחוק רחוק במערב רוסיה-הלבנה והתחלתו בגבול פולין המזרחית.
שם בכפר טפסו הבתים מכוסי גגות קש, אט אט למעלה הגבעה. למרגלות הכפר שטחי אדמת כבול אותו היו הגויים מעלים ריבועים ריבועים על עגלותיהם ומובילים למכירה העירה. זאת הייתה אחת מפרנסות הכפריים ולעירונים שימש הכבול חומר בעירה זול יותר מעצים או מפחם.
לא אהבתי את שטחי הכבול, את האדמה המעלה אד עם עלות השמש ואת הטחב בלילות. גם אבי שנולד שם בחר להתגורר עם רעייתו בעיר הרחוקה ורק בקיץ היה מבקר את הוריו.
סבתי חנה דבורה ילידת המקום, היא הדומיננטית במשפחה, המפרנסת שאפשרה לבעלה, זלמן לייב, אותו הביאו לה בשידוך הישר מישיבת וולוז'ין המפורסמת, התהלך בכפר כנביא קדמון, זקנו הלבן הגיע עד אבנטו ואני בבואי בקיץ לכפר ראיתיו רק מתפלל ומחליף בכל פעם תפילין (והיו לו שניים של רבינו תם ושל רש"י, אם אינני טועה).
בכפר התחבב סבא על התושבים, הוא נראה להם קדוש, אך אנו הצעירים לא היינו כה סלחנים וריחמנו על סבתא הטרודה תמיד. באמת היה סבא איש צנוע ויפה תואר עד מאד וכל תושבי הכפר רצו להיות המחותנים שלו. כשהייתה מגיעה אחת מנכדותיו לביקור מיד שלח ראש הכפר שדכן מעושי דבריו שידבר עם סבא וישכנעו לתת את הנערה לאחד מבניו. ופה ראינו את סבא בכל גדולתו, "הנערה רכה בשנים" היה עונה וכשעזב השליח יישר סבא את קומתו הגבוהה והפליט "לא אחרת רק מחותן של רב זלמן רצונו".
סבי נרצח ונקבר באחו בכניסה לכפר מיד עם כניסת הגרמנים.
בני סבא זלמן אהבו את הכפר, במיוחד הבן הצעיר משה. זה לא שבע את ריח היער הסתובב הלוך ושוב אבל תמיד שם פעמיו צפונה לעבר יערות העד של נרוץ', שם גם היו המנסרות, בעליהם יהודים. חוטבי העצים היו גויים ילידי המקום. משה אבינו היקר אהב את היער ואת ריח הליווחים המנוסרים וכשבא הזמן ללמוד מקצוע מכל ההצעות של אביו בחר את הנגרות. גם אבי היה בין אלה בידיים מיובלות ליטף את הקרשים ואת עיני הנץ שעליהם ונדמה היה לו שתמיד כאילו הם קורצים לו כאל מכר וותיק. דרומה לא הלך, שם אדמת הביצות, שם בהנץ השחר בקיץ היו עולים אדים וריח הטחב שנישא באוויר לא קסם לצעיר. מעבר לביצות היה הכפר והייתה גם משפחה יהודית עם בנות נחמדות. הכפר בנקוביצ'ה "החופש הפראי", מי המציא לכפר שם שכזה לא ידוע ולא מובן אבל חופשיים התהלכו אנשי הכפר על האדמה הבוצית, הבולעת בתוכה כל רגל לא זהירה ואת אלו שלא ידעו שביליה.
אהבתי לבקר משפחה זו ותמיד התפלאתי בראותי אותן משילות בגדיהן בנות מגודלות והן קופצות לנחל הזורם ושוחות כמו ברווזים, חופשיות ובלי מחשבות מיוחדות. אבי משה לא אהב את אדמת הביצות אך את שביליה למד וביקר את שכניו מעבר לביצה והתגעגע אליה למרות שהתרגל למישור ולגבעות של עירו החדשה.
במלחמת העולם השנייה היה כבר אבי בן 60, משפחתו הענפה שברובה לא הספיקה לעלות ארצה נרצחה והושמדה והוא עם אחת הבנות הודות לתושייתו ניצל ובהיותו נגר התקבל למרות גילו, לפרטיזנים לקבוצה לוחמת, מתמסר לתיקוני כתות רובים ואפילו ללחימה פנים מול פנים עם הגרמנים (הן היה בצעירותו חייל בצבא מיקולאי), מקווה להגיע חי ולחזור אחרי המלחמה האיומה לעירו. אך שרשרת החנק של הצבא הגרמני מתהדקת. הגרמנים על כל נשקם הכבד וציודם לוחצים את הפרטיזנים עמוק יותר ויותר לביצות. אבל כאן באה גאולתם, הפרטיזנים חצי ערומים קלי תנועה ויודעים את השבילים, ברגל בוטחת נכנסו אל שטחי הביצות והביצה לא קיבלה את הרודפים והיא בלעה אותם חיים על ציודם הרב. אדמת המולדת שמרה על בניה.
מאותו יום בלתי נשכח נפסקו הטענות על טחב ואדים ועל האוויר המצחין של אדמת הכבול. אחרי המלחמה סיפר אבינו רבות על ימי המחנה של הפרטיזנים ועל אדמת הבוץ של חבל פליסיה באהבה רבה ואף העלה זאת בכתב ביומנו על חורבנה של קהילת ניסוויז'. שירים חוברו על ימים אלו וסיפורים עוברים מדור לדור.
למדנו שגם הבלתי נסבל יכול להפך לאהוב ומושיע.
