מעשה בארגז

את ארגזי העץ הצבועים או המגולפים בצדדים, עם המכסים המקומרים או סתם ישרים – יכולת למצוא בכל בית-איכרים או בכל בית מהמעמד הבינוני. הם שימשו כתחליף לארון בגדים, לאכסון שימורי פירות או לדברי חמדה היקרים ללב. ארגז כזה אפשר לנעול על מנעול ובריח ולשמור את הדברים מפני יד ועין חומדת. בארגז כזה שמרו נשות האיכרים את הלבנים והבגדים שישמשו למוהר לכלותיהן, כשהוא סגור ומסוגר והמפתח תמיד בכיס סינר בעלת הבית.

בביתנו, בילדותי, ראיתי שני ארגזים כאלה. הם לא עמדו בבית או במזווה אלא על עליית הגג הנרחבת של בית הוריי, צבועים מבריקים, כאילו זה עתה ידעו את טיפול ידיו הזריזות של עושה הארגזים, "קופרט" קראו להם. בעל מלאכה שהיה עושה ארגזים מצועצעים ממין אלה, לא היה נגר רגיל, נגר בניין או רהיטים אלא אחד שמלאכתו בעשיית קופרטים וצביעתם. ומה היה ייעודם בביתנו ? האחד מלא בבקבוקים עצומים ירוקים – לתכולתם דאגה סבתא רחל-לאה, היא רקחה בקיץ מכל פירות העונה ומילאה בקבוק אחר בקבוק. הארגז השני סגור ומסוגר, עמד באפלה ואיש אינו נוגע בו, לא מציץ אפילו, וכך עמד שנים רבות.

וכך גדלתי מילדה לנערה צעירה וסקרנית עד שיום אחד החלטתי לפתוח את הארגז. לתדהמתי מצאתי שהוא מלא בספרים וכולם על נושא אחד "שאול וואהל".

בביתנו לא חסרו ספרים אבל אלו היו מחולקים לכמה מדורים:

ספרי קודש – ואלה רכושו של סבא חוץ מהטייטש-חומש של סבתא.

ספרי לימוד – שהיו עוברים מילד לילד, בזמנינו לא היו כותבים תשובות על דפי הספר, הספר נקי מכל רבב עבר מדודתי הצעירות לאחותי, אלי וממני לאחי הצעיר וממנו לאחיותינו הקטנות במשפחתנו. אחי כבן יחיד זכה לא פעם לספר חדש בעל צביון דתי, הן צריך להכינו ברבות הימים להיות "הקדיש" של הוריו, מעמד שאנו הבנות לא היינו מיועדות לו.

ספרים אחרים – ואלו כל הספרים שקנינו וקראנו היו עולים למקומם בעליית הגג אולי עוד ילד יתעניין בו. ובהגיעו לעלייה נשאר שם על הבוידעם המפורסם ששימש לכלבו של המשפחה.

בינתיים גדלתי ויום אחד החלטתי שלא די לי בהחלפת ספרי הקריאה בספרייה הפולנית, שבעבורם נאלצתי לשלם לא רק בעד החלפת הספר אלא נדרשתי לתת ערבון בעבור זכות זו. ואיך מבקשים כסף נוסף מההורים ? הן לא הייתי יחידה וביתנו לא בית רוטשילד, לכן עלה בדעתי לעלות לעליית הגג, לשלות מהארגז ספר ולתתו בתור ערובה בספריית היידיש, שם התכוונתי לקרוא בנוסף על הספרים בשפה הפולנית.

פתחתי את הארגז, הוצאתי ספר מכובד למראה שהתקבל בברכה בספריה וכבר אני רשומה בין כל קוראי הספרים. בשמחה באתי הביתה וישר לאמא, ספרתי על פעולתי בגאווה זורחת כולי. אימי שתקה לרגע, החליקה בידיה על צמותיי כאילו רצתה לתקן בי משהו ואמרה בשקט: "חבל, משם לא לוקחים" לא שאלתי מדוע ולמה, זה נשאר ביני לבין אימי. לא בררתי למה אסור לגעת בארגז הספרים אודות שאול וואהל, ומיהו שאול זה ולמה אצלנו ספרים כה רבים על שמו בארגז מיוחס שעל עליית הגג שלנו. תשובה לכך לא ביקשתי וגם לא קיבלתי עד היום וכל הסיפור פרח מזיכרוני.

שנים רבות אחר כך, בלומדי בבר-אילן בשיעור היסטוריה הועלה שמו של שאול וואהל (קצנלבוגן) המלך היהודי ליום אחד בפולין. האיש שהיה מלווה הכספים (בנקאי בימינו) לנסיכים הבזבזנים, עלה לגדולה במועצה המנהלת של פולין, כשמת לפתע המלך הפולני והמועצה לא הצליחה להציג מועמד מוסכם על כולם ומכיוון שלפי חוקת פולין אסור היה להיות יום בלי מלך נבחר מיודעינו המלווה בריבית, היהודי שאול וואהל למלך ליום אחד בכוונה שעד למחרת יימצא המועמד המוסכם על כולם.

ואז כברק חזר אלי לפרטיו סיפור הארגז שעל העלייה. כששמע ההיסטוריון את סיפורי על הארגז בביתנו החלה חקירה מקפת מי אני ושמא שמי הוא בכלל מלכוביצקי הבא להראות את מוצאי המלכותי, הוא גם ציין שמשפחת קצנלבוגן היא מהמשפחות המיוחסות ביהדות ונוהגת לשמור ולשמר רישום בין דורות (מידע גנאלוגי).

בלי שאיפות לייחוס מלכותי, הסברתי שאני לכוביצקה על שם עיירת מגורי סבי לכוביצ'ה, עיירה קטנה ברוסיה הלבנה ואין לי שום שייכות לבית דויד ולא לבית שאול (וואהל).

אני מסתפקת בכבוד אחר כבוד הכוהנים שאבי ירש מהגברים במשפחתו, וכילדה הייתי גאה על אבי שבחג ומועד היה מברך את קהל המתפללים.