ר' משה הנגר
מפולסיה הגיע לבדו לעירנו נסוויז', בחור צעיר לקחת לאישה את בתם הבכורה של לייב-אלי ורחל-לאה ושערה בהיר ועיניה עיני תכלת נוצצות.
מקצוע למדה הנערה ולמרות שלא נהוג היה ללמד נשים תורה, רצה אביה בבנות מלומדות ושלח אותה להבחן לבית ספר גויי, העיקר שהנקודות השחורות לא תהיינה זרות לה.
לא לב של צעיר אחד דפק בחוזקה בעוברה ברחוב לעבודת יומה ודווקא הזר הזה בן הכפר מפולסיה את לבה שבה ואת ידה קבל.
זריז כפיים היה הבחור ותיכף יצא שמו לתהילה בתור נגר בניין, מיד נכנס לשותפות עבודה עם נגר וותיק ממנו היודע את מלאכתו וכשרונו בגילוף. שותפים היו עד מותו של המייסטר הזקן.
עם מות שותפו פרס הצעיר כנפיים, עבודות שונות החל לקבל, נגרות בכנסייה, בביתם וחצרם של הפריצים הפולנים בסביבה הקרובה והרחוקה מעיר מגוריו. העבודה הייתה כרוכה בלינה במשך השבוע מחוץ לבית ולא תמיד בתנאים מתקבלים על הדעת אבל כמו כל פועל ברירות הרבה לא היו, צריך להביא פת אוכל למשפחתו ההולכת ומתרחבת, גדלו בנות שתים ואחריהן בן ושוב שתי בנות קטנות והוא עובד ועובד אין זמן לקרוא ולא זמן לכתוב. העיתון לא פעם חיכה עד לצהרי היום של שבת היום היחידי השעה היחידה להזין את הנפש עם ידיעות מהעולם.
בעיר היה פעיל תמיד, גם חבר מועצת העיר, הבנק וגם תפקיד בקהילתו היהודית, בבית-הכנסת שדואג להחזקתו לגמילות חסדים ולחברה קדישא. תמיד עסוק תמיד טרוד.
הגיעו ימי המלחמה, תושייתו או מזלו הטוב הצילוהו מידי הצורר הנאצי. פרטיזן היה ביערות העד הביילורוסי, בביצות פולסיה, עובד ושורד בסדנה הפרטיזנית במקצועו כנגר שכה נדרש הוא כעת, לא בניה לרווחת האדם אלא כתות לרובים ומכשירי הרג אחרים להגנת נפשם של שארית הפליטה ולנקמה באויב המבקש את דמי הניצולים.
המלחמה הסתיימה, ר' משה מגיע ארצה ומוצא את מנוחתו על יד ילדיו. איש זקן ופגוע בשבילי הקיבוץ, אך את מקצועו לא הוציא מידו. בוקר בוקר יכולת לראותו רץ לנגרית הקיבוץ, לבתי ילדים נחוצות ידיו האמונות והזריזות ואין כמוהו בתיקונים בבתי החברים.
ובבא יומו הביאוהו למנוחת עולם לרגלי הגלבוע פה ינוח לנצח בין חברי המשק ולוחמיו.
הנגר האומן מרחוב מיכאלשוק של עירנו נסוויז'. התברך הרחוב בבעלי מלאכה, היו נגרים שלמדו ממנו אבל לשיעור קומתו לא הגיע אחד מהם.
לקריאת יומנו של משה על חורבנה של עירו ועל משפחתו שהושמדה הקלק: זכרונות מהעיירה נייסוויז'
