מים מתוך הבאר

שונים הם הסבים שלי זה מזה.

סבא זלמן לייב (לכוביצקי) הגיע ישר מישיבת וולוז'ין לבית העשיר של חמיו. סבתי חנה דבורה ניהלה את הבית בכפר ביד רמה, התמצאה בחשבון ומסחר ולסבא, מעטה העבודה שנשארה לו, והוא גם ברצון לא התערב בענייני הבית וכלכלתו, נשאר ליד ספריו, זקנו שגדל והלבין והדרת פניו עשו לו שם.

סבתא הבינה שאת בניה (ובנותיה)היא צריכה להדריך וללמד מקצוע וכך הבנים, כל אחד לפי תבונת כפיו למד מה שלמד ויצאו כולם מהבית. רחל לאה הבת הגדולה פתחה חנות סיטונאית בעיר הקרובה, והיא יודעת חשבון ומסחר, בעלת כישרונות יצאה מהר לעצמאות. בילה אחותה הצעירה מצאה לה חתן והזוג פנה לאמריקה הגדולה.

גם שלושת הבנים עזבו את הבית. משה אהב את היער ולמד נגרות, פייטל אהב סוסים והיה לנפח ואברהם יצחק נמשך למסחר. אנו הנכדים מהעיר היינו הנחת והשמחה של הזקנים.

שונה היה סבא לייב אייליה (ליפובסקי) אביה של אימא אסתר-רבקה. גם הוא הגיע מוולז'ין שאליה הגיע מעירה קטנה שעל גדות הברזנה.

כשרונו הגדול היה לשפות, חשבון למד בסתר והתקדם מאד אבל כשהגיע לפרקו שידכוהו לבת עיר יפיפייה והיא בת ירקנים ומומחים לתעשיית החלב (גבינות, חמאה וכו'). הנערה שנודעה בכינויה רחל-לאה היפה מצאה מאד חן בעיני הצעיר ולמרות המקצוע המשפחתי המפרך לא ויתר הבחור וכך נכנס לעסקי הירקנות וכל כשרונו למסחר הצטמצם למשלוחי מלפפונים חמוצים לעבר פרוסיה וגרמניה, אבל את ילדיו חינך לפי השקפותיו הפנה אותם, את הבנות לגימנסיה ואת הבן היחיד לסמינר ובכך התאפשר לו להשתלם בציור (הכישרון שגילה והתמיד בו).

לנכדיו לא התמסר במיוחד, אנחנו היינו ידועים כנכדים של רחל לאה, פרט לבנה היחיד של ביתו הבכורה (יהודלה בפי כל) שאותו טיפח ורצה לתת לו כל זאת שהחמיץ. מקרה מיוחד הביא את אחת הנכדות לזכות בתשומת לב מיוחדת וזאת הפגישה ביער.

השנים הן הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה, התושבים תשושים מהרעב התמידי וילדיהם חיוורי פנים וחלושים. עוד לא התאוששו וכבר מלחמה נוספת, הסובייטים פלשו לפולין שלא מזמן קיבלה עצמאותה והגיעו עד לוויסלה, הפולנים דחפו אותם חזרה וכל זאת על גבם של התושבים העייפים משנות המלחמה. בעיירתנו הקטנה ניסוויז' את הימים והלילות בילו התושבים על העצים בפארק "אלבא" עד חלוף כל הסכנות.

בחוזרם הביתה החליטה האוכלוסייה שרובה הייתה יהודית לשלוח את הילדים לקייטנה. אמד ביער בית גדול וכל משפחה הייתה רשאית לשלוח לכל מחזור את אחד הילדים שלה. וכך היה גם במשפחתנו. יצאתי לקייטנה ואני כבר תלמידה, לומדת עברית וחומש וכולי עור ועצמות. אני זוכרת את עצמי מסופרת כמו בן, גבוהה לגילה זריזה ובעלת לשון חדה. בגלל קומתי לא פעם זכיתי לתורנות נוספת, השגחה על הקטנים וזה נחשב לכבוד גדול מאד שמחתי לתפקיד זה. כעת אני חושבת שאימא שמחה פחות אבל לא העירה לי אף פעם ואני תמיד הרגשתי ש"אני כמו הגדולות".

יום אחד והנה אני נשארתי אחרונה לצאת ליער הקרוב, והנה מתקרבים שלושה אנשים מגודלי זקן, מגבעות לראשיהם ומראם כתלמידי חכמים. הסתכלתי על הבאים ובמוחי מחשבה, הנה המלאכים שבאו אל אברהם, ממש כמו בחומש. רצה אני לקראתם ושואלת על רצונם וכשהם מבקשים רק מים לשתות.

הדלי בקייטנה היה ריק, הילדים לקחו את המים בבקבוקים ליער, מה אני עושה הקטנה שלא לאכזבם ולהשקותם במים.

והנה הבאר עם העגורן (דלי עם חבל משתלשל), אני שמה את הדלי ובכוחות שלא הכרתי שואבת קצת מים מתוך הבאר ומגישה לבאים. ואני שותקת אבל הבנתי שזה לא יפה לקבלם כך בשתיקה מבלי לומר דבר וצריך לדבר אל אנשים כאלה דברי תורה. ובכן הילדה הקטנה אומרת "בחומש כתוב בזעת אפיך תאכל לחם ואצלנו בזעת אפיך תשתה מים". מסתכלים האנשים על הילדה ואז שואל זקן אחד: "של מי את ילדה", מה להגיד האם זקנים כאלה מכירים את אבי הצעיר הנחמד ר' משה, בטח לא, אני נכדתם של לייב-אליה ורחל-לאה עניתי. בתמורה קיבלתי צביטה בלחי והם הלכו לדרכם. זה היה באחד מימי השבוע והקייטנה נגמרה.

אני כבר בבית, בשבת חוזר סבא מבית הכנסת ושואל: "שרהלה, מה אמרת לרב לדיין והשוחט ביער" ואני לא ידעתי שמכובדים כאלה דיברו איתי. "שום דבר" עניתי, אמי המבוהלת המכירה את ילדתה הפוחזת ניגשת אלי ושואלת: "מה כבר עוללת ביתי היקרה" ואז סבא מספר את סיפור המעשה וגומר "שרהלה יש לך ראש של בן".

נעלבתי, האם בת לא יודעת כלום. מאז סבא התחיל ללמדני יותר חומש ובכלל לשים לב לנכדתו.

ואני דבריו פגעו עמוק בנפשי, עד היום לא אבין את דבריו ועד יום כששואל אותי מישהו למה רוב שיריך הם על נשים, תשובתי "יש התחלה בעניין זה".