בית אבי בילדותו

קשה להגדיר את הגבול בין פליסיה ורוסיה הלבנה, אותה אוכלוסייה, אותן חלקות אדמה קטנות שכל איכר עיבד, אבל היערות והאדמה הבוצית רמזו על השוני. כל העצים לדעתי, גבוהים ורחבים ובבקרים איזה הבל היה עולה מן האדמה והמרחבים מכוסים בכבול. בנסיעות הרגשת שהאדמה רועדת, שהדרכים אינן מוצקות כמו על אדמת ליטא הפולנית אלא היית מתנדנד בעגלה על קורות עצים עבותים המונחים סמוך אחד לשני ויחד יוצרים את הדרכים ביערות, קראו להם "הדרכים הגרמניות" ומוצאם מימי מלחמת העולם הראשונה.

כפר הולדתו של אבא הולבנינצ'יץ – Golovnintsy נשרף כליל באחד מימי המלחמה העולמית, עודני זוכרת את ערב חג הפסח כשהגיעה אלינו הידיעה על שריפת הכפר כולו וזלדה בת הדוד (פייטל) שהייתה בדרכה לנסוע הביתה מלימודיה בגימנסיה, נשארה לחוג אתנו את החג שהפך בשבילה מחג האביב ליום הכיפורים.

הכפר נשרף כולו והאיכרים קיבלו אדמות אחרות לבנות את ביתם מחדש. ואכן הכפר היה קרוב לקריבושין (שהיה בעצמו כפר קטן אבל שימש מרכז קהילתי אזורי הן בגלל תחנת הרכבת שלו והן עקב מספרן הרב של המנסרות), משם היו נשלחים ברכבת קרשים ובולי עץ ענקים לא מעובדים למרחקים. במרכז קהילתי זה חיו שלש משפחות יהודיות בקרב אוכלוסיית הגויים הפרבוסלבים. מעטים היו היהודים, משפחה בודדת בכל כפר וחוץ מעיבוד אדמות חכורות, מלאכת הנפחות או החזקת חנות כל-בו או בית מרזח שסיפק לאיכרים המקומיים את הטיפה המרה.

סבא זלמן שבין תפילין לתפילה הופקד על ליווי הגויות השכירות לעבד את אדמת המשק. בוגר ישיבת וולוז'ין, לא שלח ידו במלאכה וכמו כן זריז הוא לא היה בעסקי מסחר, סבא כפי שתמיד אמרנו "לא ידע לקשור את זנב החתול" ואנו הצעירים השתוממנו איך ייתכן שאשה בעלת מרץ כה רב תתחתן עם אובד עצות שכזה. אך הופעתו המרשימה גובה קומתו וזקנו הלבן המגיע עד מותניות על צעדיו הקטנים ושתקנותו היה זה שהאציל את הקדושה על הבית והוא זה שכל אנשי הכפר התייעצו אתו על סכסוכים ומריבות למרות שהיה רחוק מהוויות העולם.

הוא התחתן עם בת יהודייה כפרית זריזה וחרוצה והיא זו שהחזיקה על כתפיה וראשה את האכסניה ובית המזיגה עם החנות ואת הבית מלא הילדים והן את משק החי הצמוד לבית. הסיפורים סיפרו שכשהיו מגיעים פקידי ממשלה או שוטרים וסבא או אביו הזקן היו צפויים למאסר על מכירת משקאות אלכוהוליים, קפצה סבתא החיננית וקראה "איזה אורחים!, איזה אורחים נפלאים ומכובדים, זלמן למה לא העמדת כיבוד" וכמובן סיבוב אחד שלה בחדר והכיבוד כבר על השולחן והאורחים הנכבדים כבר טועמים ומה יגידו לבעלת הבית העליזה החיננית, היו אוכלים שותים ומסתלקים. ולסבא! לא נשאר אלא לחזור למחזורים שלו.

אבל את בניה לא רצתה חנה-דבורה לראות בטלנים ושלחה אותם כבר בצעירותם ללמד מקצוע. גדלו ילדיהם שלשה בנים ושתי בנות עזבו את הקן והלכו העירה, שני הבנים הגדולים למדו נגרות והצעיר שאהב בעלי חיים והיה רודף סוסים אותו שלחו ללמוד נפחות אצל יהודי אצלו רכש את המקצוע וגם שפה משוסעת זכר לפגישה אלימה עם רגלו האחורית של סוס כמזכרת לאהבתו הגדולה לסוסים.

וכך נשאר בכפר רק בן אחד שהתחתן עם אחת מבנות מורהו, נערה זריזה ופקחית ולהם בת יחידה, זו בת הנפח היפה והמפונקת זלדה. אשתו החולנית לא ילדה יותר והדוד תמיד התחנן אצל אחיו (אבי, משה) שימסור לו במתנה את אחת מארבע בנותיו, כמובן שאבינו שהתגאה בבנותיו לא רצה לשמוע מהפצרות אחיו ורק הסכים לשלוח אחת מדי קיץ לחופשה בכפר. אני שנפשו של דודי היתה קשורה אליה במיוחד, הייתי מבלה שם את החופשות.

כאן בכפר בנקוביצ'ה – Benkovtsy זהו המקום החדש שהרוזן פוטוצקי הקצה לכפר, ובכן בית גדול בנה לו הדוד פייטל. שלשה חדרים עצומים, כל חדר שימש ללינת הרבה עוברי דרך העושים דרכם ליריד בעיר ברנוביץ, חדר כניסה רחב ידיים ששמש מחסן לסחורה, פינת שינה לעוזרת, פינה לעוזר, חצר נרחבת ובה גינת בית שם התהלכו תרנגולות ותרנגולים וכן רפת ואורווה. סבתא חנה-דבורה החליטה שאני דומה לה וזה היה מוגזם – אבל קיבלתי זאת כמחמאה נעימה אבל בוריס השייגץ קלקל את כל ההנאה מהכפר כי סבא פחד שמא אתאהב ואקבל את שידולי ראש הכפר ובנו. וכמה שהסברתי לסבא שאין לו מה לדאוג ולא יעזרו כל דיבוריהם בכל זאת יהודי לא תמיד בטוח בין הגויים. וכך חזרתי הביתה לחיק אמי הורתי אסתר-רבקה הבלונדה היפה, התופרת המוכשרת והאישה המתקדמת, פועלת פעילה בשנות המהפכה ברוסיה רבתי.