המסע עם אחי הקטן יהודה

הייתי ילדה עירונית חלושה שכל חופש קיץ בילתה בקייטנות פעם ביער העירוני של ניסוויז' העיר ופעם אחרת בבית סבא. היה זה בשנת 1928 נערה מתבגרת מתכוננת לצאת לפוש בכפר, אבא ואמא מציעים שאקח איתי הפעם את אחי הקטן ממני בשלש שנים. אנו יוצאים לדרך אני ויהודה שעדיין לא מלאו לו 13 וזאת הייתה הנסיעה הארוכה הראשונה בלי הורים של הילד. אני גבוהה, רזה, צמות מעטרות את ראשי, עשיתי רושם של מבוגרת יותר. הוא צנום, קטן וביישן. נוסעים עם אוטו או עגלה (כבר לא זכור לי) עד הורדז'יי משם עולים לתחנת הרכבת ומגיעים לברנוביץ'. שם שמנו פעמינו לדוד יעקב, יהודי עשיר ולו שלש חנויות בשלושת הבתים שלו, בודד עם אשתו בעיר הגדולה, בת אחת בפלסטינה, בן בבירו-בידז'אן ובת שלישית לומדת כימיה ורוקחות בפראג. הדוד מנהל את עסקיו עם עוזרים לרוב. הדודה לאה (למעשה בת דודה של אבי) ביד רמה מנהלת את הבית העשיר, שמחים לקראת השניים הצעירים, קרן אור שלנו קוראת לנו הדודה וידיה גורפות לסל כל טוב מהחנות שחס וחלילה בדרכינו לכפר לא נגיע רעבים.

לפנות ערב יוצאת הרכבת הקטנה לקריבושין. זו רכבת איטית על פסים צרים וכך גם שמה בפולנית: ולונסקו-טורבקהף שהיהודים קראו לה "דער שלעפר" ז.א. הסוחבת לאט. ידינו מלאות, אנו יוצאים לדרך בשעה שמונה בערב. מדובר היה שסבא זלמן יחכה לנו בתחנה עם כרכרה. יוצאים, הדרך מלאה יערות עבותים, ביצות מכל עבר וריח טחב כבד, הקרונות עמוסי עצים ורק הקרון הראשון לנוסעים וכן גם האחרון. אנחנו בראשון נוסעות שתי בנות עם שני ילדים. אני ואחי הצעיר וכן בת עיר שלי גדולה ממני בשנתיים עם אחותה הקטנה, כנראה שהורינו ידעו מראש על אלו השתיים שנוסעות לאחותם הרוקחת במרכז הקהילתי קריבושין. השמחה גדולה הן בסתר ליבי ולמרות שהדרך הייתה ידועה לי פחדתי מהאחריות על אחי הקטן ממני. חושך כבד מסביב ביער הגדול קולות לא רגילים וקשקוש הגלגלים עצב חשוך גם בקרון רק מנורה קטנטונת מתנדנדת מלמעלה, פתאום עומדים. הראשון שואל אחי "למה לא נוסעת הרכבת" ואז שתינו הפסקנו את שיחתנו מקשיבות, אכן הרכבת עומדת. לא חדש היה לנו הדבר כבר קרה לי באחת הנסיעות ששודדים התנפלו על שיירת הקרונות וגזלו לנו את כל כספינו. אנחנו מחכים, אין קול, דממת מוות. עוברת שעה ויותר ונופלת החלטה לפתוח דלת הקרון ולהציץ החוצה. נפל בגורלי לעשות את זה כי מוסיה חברתי לקחה על עצמה להשגיח על שני הצעירים.

"אין קטר" אני קוראת בקול. "מה זאת אומרת" שואלת מוסיה, "כן תביטי בעצמך" אני עונה. היא יוצאת ורואה את הדבר והשעה כבר מאוחרת צריך לעשות מעשה. מכיוון שאני הייתי רזה וקלת תנועה ואולי גם בעלת תעוזה נתליתי בדופן הקרון וכך בזחילה מקרון למשנהו הגעתי לקרון האחרון והנה שם שלושה כמרים פרבוסלבים (פאפים) מגודלי שער וזקן עם צלמים על החזה – כמה מפחיד וקצין פולני אחד. הם רואים את הנערה ושואלים מאין ומה קרה וזה שעומדים שעה כה ארוכה, אני מספרת להם "שאין קטר" ומזמינה אותם לקרון שלנו שהוא הראשון. מבלי להתווכח הם קמים ממקומם ויוצאים דרך הביצה שהתברר לי עתה שלא הייתה עמוקה מדי (אבא הזהיר אותי לא פעם מפני הביצה שאפשר לטבוע ולהעלם בה) ובכן הם הגיעו לקרון שלנו, לא תיארתי לעצמי את גודל הבעתה של הילדים הצעירים שייבהלו מהחברה שהזמנו. ובינתיים הזמן רץ, עוד שעה ועוד שעה עוברת ואז אני נזכרת בסל העמוס שאיתי. אני מציבה מגבת ופורסת על הספסל ומוציאה את תחולת הסל. אורו עיני כולם, הרעב העלים את הפחד וקירב את המסובין. בין רגע נעלם כל הטוב מהשולחן הערוך והשמחה גדולה. בינתיים הקטר הגיע לתחנה והנהג רואה – אין רכבת – הגיע בלי הקרונות. מהר חזר הקטר על עקבותיו בנסיעה לאחור וכשהגיע אלינו קפצו מספר פועלים ועשו חיבור מהיר לייצול שנשבר ואנו זזים. ייתכן ולולי אותם כמרים נכבדים לא היו טורחים.

העיקר אחר חצות הגענו. סבא כבר לא היה, הוא לא חיכה ולא תאר לעצמו שאנו הילדים כן יצאנו לדרך. הלכנו ארבעתנו אל אחותה של מוסיה בקריבושין שם לנו ובבוקר השכם שכרתי עגלון בתחנה עם עגלה והיידה לכפר של סבי. כמובן שהעגלון ראה שני ילדים לפניו ודרש הון כסף ואנחנו נתנו, בלי להתמצא הרבה אבל מה זה לעומת ההרפתקה הלילית שעברנו. לי זה נשאר מעשה חביב. אחי יהודה מספר לי שנים רבות אחר-כך שלמרות שעבר את מלחמת העולם השנייה בתחילתה ואת מלחמת השחרור בה נפצע קשה בהגנה על כפר עציון, בחלום הבלהות שמדי פעם תוקף אותו הוא רואה את שלושת הכמרים והקצין בקרון הרכבת.

הגענו לבית בכפר, סבא וסבתא יצאו לקראתנו שמחים ותוך כדי המון חיבוקים ונשיקות אמרו בואו תאכלו תשתו ותנוחו, יש פה חביתות חמות ומרק קניידעלך שאתם כל כך אוהבים וכל טוב. ואכן שכבנו לנוח אך מיד קמנו ויצאנו לחצר אל ערוגות הגינה לאסוף ביצים כי אצל סבא זלמן התרנגולות הילכו חופשי בגינה ובחצר ושם הטילו ביצים. לקחנו סלסלות, אספנו ביצים וקטפנו פרי מהעצים והתרוצצנו. הרגשנו בגן עדן.

עברו ימים מספר והנה מופיע הקצין הפולני בחצרו של סבא להודות למשפחה על האירוח של הנכדה בקרון. קיבלוהו יפה, ערכו שולחן ישבו שוחחו ואני ביניהם. עובר עוד שבוע והוא שוב מגיע וחוזר ומזמין את סבא לביקור אצל משפחתו, ברצונו להכיר להוריו את הנערה. שמע זאת סבא וליבו כמעט עצר. בעגלה הראשונה של נוסע ליריד הקרוב עזבנו את הכפר וזאת מבלי להחמיץ את התוכחה הקבועה של סבא באומרו "רק את הנכדה של זלמן הוא רוצה לא יותר".