אמציה נעלם

מלחמת השחרור, מתיחות בלי גבול, לא ידוע מאין ינחת הפגז, התעלות חפורות מסביב כל בית. מקלט יש רק לילדים.

תמרה במוסד, שולה תינוקת, אנו מבלים לרוב ע"י בית התינוקות בשביל מסתור בטוח בעת יריות.

אמציה בן חמש, ילד ער ונחמד אהוב על כל רואהו. הילדים גמרו ארוחת ערב, מקבלים אותם ההורים ושומרים אותם בסמוך אליהם.

אני באה לקחת את בני, נכנסת לבית הילדים ואומרים לי שהוא בחצר. בחצר הוא איננו וגם לא בסביבה הקרובה, מחפשים ואיננו. תכף מתארגנת קבוצת מחפשים והילד איננו.

יואל חוזר מהעבודה ומצטרף לדואגים ואין. עולים כבר במעלה ההר, מסוכן אבל אין ברירה. איננו לא ברפת לא באורווה גם לא ליד הטרקטורים בחצר. איש לא ראה ילד על הכביש.

מה עושים, ילדי המוסד בארוחת ערב הוא בטח לא שם ואנחנו ממש גמורים. איפה ילדנו?. התפזרו כבר ראשוני הילדים מהמוסד שסיימו את האוכל.

והנה בצעדים מאוששים אנו רואים את שני ילדינו תמרה ואמציה הולכים במדרכה לכיוון הקיבוץ.

מה התברר: תמרה הייתה משום מה בשליחות מהמוסד למרפאה. בעוברה בין בתי הילדים ראה אותה אחיה הקטן ולא נתן לה לעבור מבלי להצטרף אליה.

מכיוון שפעמון המוסד צלצל לארוחה, ואז עוד היה צלצול פעמון קורא לארוחות, והאחריות של האחות הבכורה לילד הקטן גדולה, לקחה אותו איתה למוסד.

"שמרתי עליו מאד והייתי לוקחת אותו גם לתעלה לו היו יריות" כך אמרה ביתי הגדולה ובאחריותה הרבה והיא בסך הכול בת 13.